סיפרה לי חברה שהזיכרון מהשנים הראשונות בארץ אחרי שעליתה מסנט פיטרסבורג עדיין צרוב במוחה כחוויה לא קלה בכלל. וכך היא מספרת: הגעתי לבדי, השארתי מאחור את הוריי ואחי הקטן שלא יכלו להגיע בגלל מצבה של סבתי. חייתי חיים נהדרים שם, מלאים בכל טוב. מופעי התרבות, אופרות מרגשות בבניין האמנותי המפואר, קונצרטים מהממים, מסעדות עם אוכל מעולה, חברים חמים ועוטפים, ומה לא. הגעתי לכאן בעיצומו של הקיץ; "נפלתי" בבת אחת למזג אוויר של 35 מעלות, שפה לא מובנת, מנטליות רעשנית וחסרת גבולות, אוכל זר ומוזר אופנה שלא הכרתי, מוזיקה לא מוכרת, ועוד ועוד.
הייתי על סף ייאוש, השינוי החד והניסיון להתמודד איתו ללא חברה תומכת, כמעט שברו אותי. הבדידות היתה קשה מנשוא, והניסיונות להתגבר עליה על ידי יצירת חברויות חדשות לא נחלו הצלחה. הסתגרתי בחברת עולים מחבר העמים, כדי למצוא נחמה. היו בחברתם כמה רגעי מתיקות אך לא יותר מזה – כי הניסיון לשמר את התרבות הישנה היה בראש מעייניהם. חברתם לא הביאה אותי להסתגלות טובה יותר לשינויים שפגשתי.
עברו כמה שנים, הלכתי ללמוד באוניברסיטה. באחת ההפסקות, ניגשה אלי מישהי ומסרה לי פלייר על הרצאת מבוא בקבלה, מטעם בני ברוך, קבלה לעם. סוקרנתי. קבלה נראתה לי משהו רוחני, גבוה. הגעתי, הקשבתי בדריכות. המרצה דיבר על חיבור בין אנשים, על היותנו קשורים כנשמה אחת. חשבתי לעצמי, אולי כאן תהיה לי הזדמנות לצאת מהבדידות הבלתי נגמרת שלי.
נרשמתי לקורס. מעבר ללימודים שריגשו אותי, הכרתי אנשים שהפכו להפתעתי לחברי הקרובים, עם איכפתיות ואהבה ממש כמו במשפחה, והרבה יותר מהחברויות שהיו לי איי פעם. החיבור היה מהלב כשהמוצא, השפה והמנטליות לא היוו מכשול. פעם ראשונה בארץ שקיבלו אותי כמו שאני.
לאט לאט התחלתי להסתכל על כל מה שהיה מסביבי בעיניים אחרות. החיבור החם והלבבי הטוב שנוצר איפשר לי להתרכז פחות בשינויים שחוויתי, לתת להם פחות משקל, להתעלות מעליהם, ולהרגיש שוב בעלת יכולת להתמודד עם כל מה שעד אז היה נראה לי כהר גבוה שלא ניתן לטפס עליו.